כוסות בירה: איזו כוס לאיזו בירה, כמה מ"ל יש בפיינט, ולמה הקצף נעלם

מזמינים "פיינט" בבר ומקבלים שליש ליטר. לפי ynet, זה קורה בפאבים רבים בישראל, ויחידת הפיינט עצמה אסורה לשימוש מסחרי כאן לפי פקודת המשקולות והמידות. אז לפני שמתווכחים על צורת הכוס, בדקו כמה בירה יש בה, והאם היא נקייה מספיק כדי להחזיק קצף.

השורה התחתונה שלנו היא שלא צריך חמש כוסות. שתי כוסות נקיות, וייצן לבירת חיטה וטוליפ לכל השאר, יעשו לבירה שלכם יותר מסט של שישה פיינטים שיוצאים מהמדיח עם שכבה של נוזל הברקה. כוס לא מתאימה עולה לכם קצת ארומה. כוס שמנונית הורגת את הקצף לגמרי.

איזו כוס מתאימה לאיזה סוג בירה?

הצורה של הכוס קובעת שלושה דברים: איפה הארומה מתרכזת, כמה זמן הקצף שורד, ואיך הבירה נראית. אין כאן קסם, יש פיזיקה של בועות ושל אף.

• וייצן: גבוהה, צרה בתחתית ומתרחבת למעלה. בירת חיטה מייצרת ראש קצף ענק, והכוס משאירה לו מקום. נפח מקובל: כ-500 מ"ל.
• טוליפ: בטן רחבה ופה שמתכנס ונפתח מעט בשפה. הבטן משחררת ארומה, הפה המתכנס לוכד אותה מתחת לאף. כוס טוליפ מחזיקה בדרך כלל כ-300 עד 400 מ"ל, והיא מתאימה ל-IPA ולבירות בלגיות חזקות.
• פילזנר: גבוהה ודקה, עם פה צר. מציגה את הצבע הזהוב ואת שרשרת הבועות של לאגר בהיר, ושומרת עליו קר ותוסס. הנפח הנפוץ הוא כ-300 עד 400 מ"ל.
• ספל עם ידית: זכוכית עבה וידית, כך שכף היד לא מחממת את הבירה. מתאים ללאגר ולבירות כהות כמו דונקל. כוס כזו מחזיקה בדרך כלל כ-500 מ"ל, ובגרמניה נמכרת גם מידה של ליטר.
• פיינט: חרוט פשוט שנערם בקלות במדף. הכוס הרב-שימושית של העולם, ולא האופטימלית לאף סגנון. 473 או 568 מ"ל, תלוי באיזה צד של האוקיינוס.

בוחרים בירה, מקבלים כוס

קניתם בקבוק ולא בטוחים? עברו על הרשימה ועצרו בבירה שלכם:

1. בירת חיטה: כוס וייצן, בדרך כלל כ-500 מ"ל (). מטים את הכוס ב-45 מעלות ומוזגים לאט לאורך הדופן. משאירים כ-10% בבקבוק, מסובבים אותו כדי להרים את השמרים מהתחתית, ושופכים אותם מעל הקצף.
2. IPA, פייל אייל, טריפל או בלגית חזקה: טוליפ, בדרך כלל כ-300 עד 400 מ"ל (). מוזגים ב-45 מעלות ומיישרים באמצע, כדי לקבל ראש קצף של שתי אצבעות. בבלגיות עם משקע משאירים את השמרים בבקבוק.
3. פילזנר או לאגר בהיר: כוס פילזנר, בדרך כלל כ-300 עד 400 מ"ל (). 45 מעלות, ומיישרים כשהכוס חצי מלאה.
4. לאגר כהה או דונקל: ספל, 500 מ"ל. אותה מזיגה כמו בפילזנר.
5. סטאוט או פורטר: פיינט. 45 מעלות עד שלושה רבעים, מחכים שהקצף ישקע, ומשלימים בכוס ישרה.
6. לא יודעים מה קניתם: טוליפ. היא סולחת כמעט לכל סגנון, ומרוויחה ארומה בכל אחד מהם.

כמה מ"ל יש בפיינט, ומה זה 'חצי' ו'שליש' בבר בישראל?

לפי ynet, פיינט הוא 0.473 ליטר בשיטה האמריקנית ו-0.568 ליטר בשיטה הבריטית. הפער: כ-95 מ"ל, כמעט שליש פחית.

בישראל הסיפור פשוט יותר ומעצבן יותר. לפי ynet, יחידת המידה פיינט אינה מקובלת בארץ ואסורה לשימוש מסחרי לפי פקודת המשקולות והמידות. הנפח המקובל בפאבים הוא חצי ליטר. ובכל זאת, באותה כתבה מתואר שבמקרים רבים נמכרת בירה תחת הכותרת "פיינט" בכמות של שליש ליטר ואף פחות.

ב-2016 דיווח ynet על "חוק הבירה", הצעת חוק של ח"כ יואל חסון וח"כ דוד ביטן שמטרתה לחייב כל עסק שמגיש בירה לציין ליד סוג המשקה את המידה המדויקת במיליליטר. עד שזה יהיה המצב בכל בר, העבודה עליכם.

נניח שבבר אחד חצי ליטר עולה 32 ₪, ובבר השכן "פיינט" של 330 מ"ל עולה 30 ₪. המחיר לליטר בראשון: 64 ₪. בשני: כ-91 ₪. הבירה הזולה בתפריט היא היקרה בכוס.

מה ההבדל בין זכוכית רגילה לקריסטלין, ושווה לשלם עליו?

רוב כוסות הבירה בעולם עשויות זכוכית סודה-ליים: חול סיליקה עם סודה וסיד. היא זולה ועבה, וזה מה שמגיע בבר ובסט מהסופר.

קריסטלין נטול עופרת הוא זכוכית שבה תחמוצות של בריום, אבץ או אשלגן מחליפות את העופרת של הקריסטל הישן. התוצאה: דופן דקה יותר ושקיפות גבוהה עם ברק, כוס קלה ביד, ועם צליל נקי כשמקישים עליה.

המחיר הוא עמידות. קריסטלין נשבר מהר יותר, ואחרי מחזורים רבים במדיח במים חמים ועם חומר ניקוי חזק הוא עלול להתעכר. טריק לזיהוי: אם העכירות יורדת בהשריה בחומץ, זו אבנית. אם לא, זו שחיקה קבועה של פני הזכוכית, ואין ממנה חזרה.

הדופן הדקה והשפה העדינה משנות את התחושה בפה, לא את הבירה עצמה. בעינינו, קריסטלין שווה את הכסף בכוסות שמגישים לאורחים, בעיקר בטוליפ ובווייצן שמריחים מהן את הבירה. לפיינט של יום שלישי בערב, סודה-ליים מספיקה לגמרי.

אפשר לשים כוסות בירה במדיח, ולמה הבירה בכוס שלי לא מחזיקה קצף?

אפשר. רק לא עם נוזל הברקה.

קצף בירה הוא רשת של בועות שמחזיקים חלבונים וחומרים מהכשות. שומן וחומרים פעילי שטח מפרקים את הרשת הזו. נוזל הברקה הוא בדיוק חומר פעיל שטח: הוא נועד לגרום למים לגלוש מהכלים בלי כתמים, ומשאיר על הזכוכית שכבה דקה שהורגת קצף. אותו דבר עושים שפתון, חמאה מהאצבעות, ספוג שניקה מחבת ומגבת מטבח שמנונית.

בכוס נקייה הבועות עולות בשרשרת דקה מהתחתית, והקצף נשאר. בכוס עם שכבת שומן או נוזל הברקה, בועות גדולות נדבקות לדופן והקצף קורס תוך דקה או שתיים.

מה עושים:

• שטיפה ביד: מים חמים, מעט סבון כלים, ספוג נפרד שלא נגע בסירים.
• שטיפה יסודית: מים חמים נקיים, עד שלא נשאר זכר לסבון.
• ייבוש באוויר: הפוך על מתקן ייבוש, לא במגבת.
• במדיח: בלי נוזל הברקה, בסל העליון ורחוק מצלחות שמנוניות, ועם שטיפה במים חמים אחרי.

ועוד דבר שאף אחד לא אוהב לשמוע: כוס מושלמת לא תציל בירה שטוחה. בדקו את תאריך האריזה על הבקבוק לפני שאתם מאשימים את הזכוכית.

איך בודקים שכוס נקייה מספיק לבירה, ואילו כוסות כדאי לקנות קודם?

בברים מקצועיים קוראים לזה "beer clean": כוס שאין עליה שום שכבה. יש לזה ארבע בדיקות שעושים במטבח אחרי סבב במדיח:

• מבחן המים: ממלאים את הכוס במים ומרוקנים. בכוס נקייה המים יורדים כסדין אחיד. אם נשארות טיפות או כתמים יבשים, יש שומן.
• מבחן המלח: מרטיבים את פנים הכוס ומפזרים מעט מלח. בכוס נקייה המלח נדבק באופן אחיד. איפה שיש שומן נשארים כתמים חשופים.
• בועות על הדופן: מוזגים בירה. בועות גדולות שנדבקות לזכוכית מעידות על לכלוך. בכוס נקייה הבועות עולות רק מהתחתית.
• טבעות קצף: אחרי כל לגימה נשארת על הדופן טבעת קצף. אין טבעות? יש שכבה על הכוס.

מבחן המים לבדו לא מספיק. שאריות נוזל הברקה גורמות גם הן למים לגלוש כסדין, ולכן כוס כזו עלולה לעבור אותו. מבחן המלח והטבעות תופסים אותה.

לזוג הראשון קחו וייצן אם אתם שותים בעיקר בירת חיטה, וטוליפ אם אתם בקטע של IPA ובלגיות. זוג שני, רק אם באמת חסר: פילזנר ללאגר בהיר או ספל לכהות. העדיפו כוסות עם קו מילוי ונפח מסומנים, למשל 0.3 או 0.5 ליטר. כך תדעו בדיוק כמה אתם מוזגים, ותקבלו סרגל ביתי להשוואה בפעם הבאה שהבר מגיש לכם "פיינט".